מטבעות דיגיטליים

בשנים האחרונות, כחלק מהתפתחות של המסחר המתבצע באמצעים אלקטרוניים, החל להתרחב השימוש במטבעות אלקטרונים.

מטבע אלקטרוני הוא יחידה דיגיטלית ממוחשבת אשר שייכותה לאדם מסוים מאובטחת באמצעות קריפטוגרפיה – טכנולוגיית הצפנה. אבטחה מסוג זה הנפוצה ביותר הינה אבטחה על תוכנת ניהול ומעקב המכונה בלוקצ'יין  (Blockchain.) 

נפח השוק של המטבעות הדיגיטליים מסתכם במאות טרליוני דולרים וזאת למרות שלא קיים גוף המפקח על השימוש ועל ערך המטבע וערכו הממשי מוקנה לו רק ע"י קהילת משתמשי המטבע.

היחס הרגולטורי למטבעות הדיגיטליים במדינות העולם מלווה בחשדנות רבה עקב החשש מהלבנת הון. בשנים האחרונות קיימת "זחילה איטית" של הכרה והסדרת מעמדם החוקי. מדינה המובילה בתהליך ההכרה במטבעות הינה מדינת שוויץ אשר אף הוקמה בה בורסה למסחר במטבעות דיגיטליים. וכן באיי מלטה ובאסטוניה התקבלו שורת החלטות חקיקה המאפשרות תשתית חוקית להכרה במטבעות והסדרת מעמדם.

הרשויות בישראל מתעלמות מקיום המטבע עקב הצמדות להגדרת בנק ישראל למטבע חוץ – "שטרי כסף או מעות"[1] ורשות המיסים בישראל נוקטת בשיטה סותרת ומגדירה מטבע דיגיטלי כ"נכס" בהתאם להגדרת פקודת מס הכנסה[2] למושג נכס – "זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות" ובהתאם לכך נגזרת שיטת המיסוי על הרווחים במכירה – מס רווחי הון.

אך במקרה ופעילות הקנייה והמכירה עולה בכדי עסק רואים בהכנסות ממכירה וקנייה של המטבעות כהכנסה פירותית ואת העוסק כמוסד כספי – הנותן שירותי המרת מטבע אשר מחוייב בנוסף למס על הרווח גם במע"מ על ההכנסות ועל עלויות השכר.

אין ספק כי נוכחות המטבעות הדיגיטליים בעולם המסחר הגלובלי הם עובדה מוגמרת וראוי בהתאם לכך כי הרשויות בישראל יעדכנו את הגדרתם למושג מטבע וינקטו בגישה מובנית ואחידה בהתייחסותם למטבעות הוירטואלים וזאת על מנת ליצור וודאות למחזיקים ולמשקיעים במטבעות ולמניעת בריחת השקעות למדינות אשר התקדמו להכיר במטבעות אילו.