תשלום דמי חגים
תשלום דמי חגים – ימי החג בישראל מוגדרים בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948.
על פי הפקודה, ימי החגים הינם תשעה במספר – שני חגי ראש השנה, יום כיפור, שני חגי סוכות (הראשון והאחרון), שני חגי פסח (הראשון והאחרון), שבועות ויום העצמאות.
עובדים שאינם יהודים זכאים לקבל את גמול החגים בהתאם לחגי ישראל או בהתאם לחגיהם לפי דתם.
תשלום דמי חגים:
בחישוב זכאות לדמי חגים יש להבחין בין עובד חודשי (גלובלי), לעובד יומי/שעתי:
עובד חודשי:
יהיה זכאי לשכר חודשי מלא בתקופת החגים, החל מהיום הראשון לעבודתו.
עובד שאינו עובד חודשי (יומי/שעתי):
יקבל תגמול השווה לממוצע יום עבודה בגין כל יום חג רק אם עונה על שלושת התנאים הבאים:
- הוא השלים 3 חודשי עבודה במקום העבודה
- החג לא חל בשבת ולא ביום אחר בשבוע שבו ממילא לא עובדים במקום העבודה
- הוא עבד ביום שלפני החג וביום שאחריו,
אלא אם כן נעדר בימים אלה בהסכמת המעסיק (למשל: אם לא שובץ במסגרת סידור העבודה, היה בחופשה, ימי מחלה, מנוחה שבועית, או גשר שהמעסיק החליט עליו).
שעות העבודה בתקופת החגים:
בהתאם לחוק, ימי החג עצמם הינם ימי שבתון בהם אסור להעסיק עובדים ללא קבלת היתר מיוחד ממשרד הכלכלה.
ערבי החג הם ימי עבודה רגילים, אך אורך יום העבודה בערב החג הוא קצר בשעה אחת מיום העבודה רגיל, כמובן מבלי ששכרם של העובדים יופחת בשל כך.
החריג: ערב יום כיפור, בו לא יעלו שעות העבודה על 6 שעות.
היעדרות עובדים בערב החג – על המעסיק לנכות לעובדים יום חופשה מלא, אלא אם כן נהוג במקום העבודה אחרת.
עבודה/היעדרות בימי חול המועד: החוק "שותק" בעניין עבודה/היעדרות בחול המועד ולכן יש לראות בימים אלו ימי עבודה מלאים ורגילים לכל דבר.
האמור לעיל לא חל בהתקיים הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה ענפיים הקובעים תנאים מטיבים על החוק.
תשלום דמי חגים | עדכונים נוספים
